הסוד בגבולות התבונה במשנתו של רבי אברהם בן הרמב"ם 136 ולפני שנתחיל בזאת נאמר כי ההשקפה הנכונה והסדר הנאות מחייבים לנקוט תחילה בדרך המפורשת, כי טעות גסה היא שיהא פלוני מוחזק חסיד בעיניו או בעיני זולתו מפני ששרוי הוא בלא אשה או מרבה בצום או ממעט באכילה או לובש ( מלבוש גס של ) צמר, ומאידך עובר הוא על כמה מצוות עשה ולא תעשה . אלא כמו שאמרו חז"ל ( אבות ב' ה' ) "ולא עם הארץ חסיד", כי עם הארץ חוטא במה שאינו יודע ואם נבער הוא מדעת משמע שעבר על מצוות 13 תלמוד תורה שהיא מן המצוות היותר חשובות . דרכו של החסיד היא תוספת, ואינה גורעת את קיום המצוות המעשיות . אין כאן ספיריטואליזם השולל את קיום החוק נוסח הבאטיניה . הפורש והמתקרב לעבודת השם בפרישות נדרש לקיים את חוקי ההלכה המעשית כתנאי מוקדם והכרחי . זוהי פנייה אל המשכיל, ולא אל הבורים, כלומר דרך ההתבוננות והשכל המביאה לדרך החסידות עם כוונות הלב הנכונות . זוהי גם תפיסתו של אל-ע'זאלי ב אחיאא' ( כרך ראשון ספר שני ) הטוען כי מטרתו להבהיר שהגישה האזוטרית וזו האקזוטרית יכולות לשכון בהרמוניה ושאין מחלוקת ביניהן . החסיד נזהר בקיום התורה הן באופן הפנימי והן ב...
אל הספר