א. הודו–פקיסטן

206 | מהנהר ועד לים 3 שום ארגון בינלאומי לא הזדעק נוכח המיליונים כמעט הומוגניות . שאיבדו בית וברחו מאימת המלחמה, ואף ארגון פליטים מיוחד לא הוקם כדי לסייע להם . הודו ופקיסטן, שאיבדו שטחים נרחבים שהייתה להן טענה עליהם, לא קבעו יום ״נכבה״ לציון אובדן האדמות ולא הקימו מחנות פליטים שינציחו את ארעיות המצב . שתי המדינות בחרו להתמודד עם גלי הפליטים שהגיעו אליהן כמעט ללא עזרה מהקהילייה הבינלאומית . הן ״הפשילו שרוולים״ ובהדרגה והתמדה קלטו ויישבו, כל אחת מהן, את הפליטים בתחומה . במקביל, כדי למנוע את שיבת הפליטים הפקיסטנים שברחו ממנה, קבעה הודו בחוקתה ( סעיף 7 ) , כי אדם שהיגר ממנה לאחר ה- 1 במרץ 1947 4 לשטח המוגדר כפקיסטן יאבד את אזרחותו ההודית . הודו לא הייתה יוצאת דופן . לאורך רוב המאה ה- ,20 עד סיום המלחמה הקרה בראשית שנות התשעים, הוסדרו אירועי פליטות 5 וליצור באמצעות חילופי אוכלוסין – בניסיון לייצר הומוגניות אתנית חפיפה מרבית בין הזהות האתנית של האוכלוסייה לבין הגבולות הפוליטיים שבתחומן היא חיה . פתרון זה הועדף אף שהיה כרוך לא פעם בסבל רב של אוכלוסייה שנאלצה לעזוב את בתיה ואזור מגוריה, ולמרות...  אל הספר