56 | מגילנות לגזענות : כרוניקה של שליטה מִתְקַשִּׁים לְהִתְגַּבֵּר עַל הֲנָאָתֵנוּ הַכְּמוּסָה לַחֲלֹף כְּחֵץ עַל פְּנֵיהֶן וּכִלְאַחַר יָד שֶׁל חֵן לְהַתִּיז עֲלֵיהֶן אֶת מְשׁוּבַת נְעוּרֵינוּ . וְאֵין בָּנוּחֶמְלָה לְמִתְחַזִּים . לְהֵפֶךְ : בִּרְמָזִים גַּסִּים אָנוּמְסַלְּקִים אוֹתָן לִמְקוֹמָן הָרָאוּי שֶׁהוּא בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא כָּאן בֵּינֵינוּ הַשּׂוֹחִים בְּלִי כָּל עִנְיָן לַחֲזוֹת דַּוְקָא עַכְשָׁו בַּתַּכְלִית אֵלֶיהָאָנוּחוֹתְרִים . ( משעול, 1999 , עמ׳ 70 – 71 ) כפי שממחיש יפה השיר של אגי משעול, גישתה של החברה שלנו כלפי הזִקנה משלבת גינוי של מצב זה עם הלקאה עצמית על ביושו . אנשים משתמשים במושגים גילניים בתערובת של אשמה ובושה, המכשירה את הקרקע ליבול התרבותי של תחומי השיח המרכזיים על ״זִקנה״ ו״זקנים״ בימינו, המזהים בין השניים באורח מוטעה ומטעה . אשמה מוסרית עיקרה אחריות מוסרית למר גורלם התפקודי והסוציואקונומי של אנשים בקצה דרכם, אשר מסעם, כמובן, אינו מסענו . מכאן נגזרת המחויבות האישית והבין-דורית, שנובעת מאתוס צדקני ליברלי-הומניסטי בתוספת שיירים זעירים של נאמנות, לספק למצער א...
אל הספר