| תום נבון / לִבּוֹעֵר 318 אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא — יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם . יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר . יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ, דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי לֹא בֶּעָתִיד — בַּשָּׁמַיִם, חַיֵּי-רוּחַלוֹאֵין דָי . . . כגשר מפריד ומחבר בין יהדות הגולה המסורתית לבין התנועה הציונית החלוצית שזר המשורר בשירו חוליות רבות בשלשלת המסירה שיריב ביקש לחשלה ולהמשיכה : האמונה באדם ובחירות רוחו, באדם העובד ובשליחותו, ביחסים מתוקנים בין אנשים ובין עמים ובתחיית העם היהודי בארצו . יריב נולד כבן ל"דוֹר בָּאָרֶץ", דור מושרש באדמה, חיוני ופעלתן, מגשים כאן ועכשיו, משוחרר ממשׂאיה של יהדות הגולה : העבר המסורתי והעתיד המשיחי . בנקודה אחת סטה יריב מהנתיב הסלול של דורו . כתב המשורר "חַיֵּי- רוּחַלוֹאֵין דָי" — לא די לו לַדוֹר בחיי הרוח של הישיבה ובית הכנסת, ידיו נקראות גם למחרשה ולחרב . מייסדי הקיבוץ פירשו זאת לדור בניהם כך : "מחיי רוח די...
אל הספר