| תום נבון / לִבּוֹעֵר 20 האימהות מצריפיהן ואוהליהן בשביל המוביל אל בית התינוקות, להיניק את ילדיהן . לאחר שנפרדו בשעת ההשכבה ובילו את הלילה בנפרד, זורחים פני האימהות והעוללים במפגש המחודש . אך מרים רוחה עכורה ויריב מרצין לה פנים . עיניו השחורות הקטנות מחפשות את עיניה והיא מסיטה ממנו מבטה בעל כורחה . בלי חדווה היא נוטלת אותו ממיטתו להיניקו . אסתר לא מבינה . אמנם מתמיד הייתה מרים כבדת ראש, אך איך יכולה אם שלא לשמוח בבנה . היא יושבת לצד מרים המניקה ומחרישה בדאגתה לחברתה . רק מרים מהרהרת בקול, "אסתרק'ה, איך לא הלכנו לבית השיטה ? שם יש חבורה כמו שצריך . . . " ושוב, כעבור כמה רגעי שתיקה, "אני מרגישה שהנעורים שלי הולכים וחולפים ללא מעשה . . . קשה לי להתרגל למחשבה 11 וכעבור עוד רגע, "אסתרק'ה . . . שעלי להיות במקום שנים על שנים . . . " נוסיו מבקש שאסע אליו . . . " נוסיו, הוא יצחק ( נוסנבוים ) בפי מרים, נשלח מטעם החלוץ לברלין הנאצית להאיץ ביהודי גרמניה לעלות ארצה . כעבור חודש כתב למרים, "לא אחזיק מעמד כאן יותר משלושה-ארבעה חודשים בלעדיך ובלי יריב" . "אני נתונה היום בתוך תלם חיים עצוב ואפור כאחד"...
אל הספר