מבוא | 11 בקיבוץ כרמיה שבנגב המערבי . נשלחתי לעבוד בארכיון הקיבוץ ואני נערה בראשית שנות-העשרה . שם, באותו חדר קטן וטחוב בשולי הקיבוץ, עשיתי שעות לבדי, קוראת וממיינת מסמכים ותצלומים . ברקע הדברים עמד פצע . אבא שלי — אינטלקטואל צעיר שעלה מארגנטינה ועבד בפרדס — נטל נפשו בכפו והותיר אותי לבד, בלי תשובות ובלי נחמה . העיקר היה חסר ומה שנותר הייתה המעטפת : סיפורים, פיסות נייר . ״הקבוצה אינה יכולה להעיד על חבריה,״ כתבתי ביומני באותם ימים, אבל מתוך החומרים בניתי משהו בו יכולתי להיאחז . כשעזבתי את הקיבוץ בגיל 17 חשבתי שאני מותירה אותו מאחוריי . הייתי להוטה לרכוש השכלה ולהתעמק בנבכי המשמעות של ספרות ואמנות . וכך אכן עשיתי לאורך שנים, אולם דווקא דרך המחקר מצאתי את דרכי חזרה אל הקבוצה והקיבוץ . נמשכתי אל טקסטים מרובדים שנוצרו על ידי קבוצות שעברו טראומה, גיליתי מחדש את כוחה של הקבוצה בבניית פרשנויות, ולא פחות מכך : את כוחן של המלים ביצירת תיקון . אין פלא, לכן, שנפשי התעוררה כשמצאתי את היומן של קיבוץ בוכנוולד . בהדרגה התוודעתי אל היומן באמצעות תרגומיהם החלקיים של מאייר לוין, יוסף אחאי ואברהם גוטליב, ...
אל הספר