פרק ז: אגדות וסופרים על מצבו של אמן

196 על מצבה העגון של הרוח בסיפורי ש״י עגנון • אסתר פלד אותה סקרנות מציצנית שקפקא מדבר עליה ב"אמן צום" יכולה להסביר מה יש בין הצופה, המאזין והקורא, לבין מצבו של אמן . הוא כותב על אמן הצום : "יש מי שחשבו שהוא מצטנע, אבל הרוב חשדו שהוא רודף פרסומת ואולי אף נוכל, [ . . . ] הוא מוצא דרך להקל על עצמו, ועוד יש לו החוצפה להודות בכך בחצי פה . " 205 לטענת קפקא, היחס של מי שאינו אמן אל האמן הוא אמביוולנטי . מצד אחד הדבקות של האמן, המסירות, מעוררות השתאות, מצד אחר הן מעוררות חשד . החשד נוגע למניעיו של האמן . במה הוא דבק כך ? מה הוא רוצה באמת ? אבל ייתכן שקפקא מייחס לקהל שלו אמביוולנציה שנוכחת בנפשו שלו ; ייתכן שהוא עצמו חושד במניעיו, חשוד בעיני עצמו כבעלים המצטנע של יומרה, יומרה מובנת מאליה וברורה – להיות ראוי לתהילה . אמן הצום מודה באותה כמיהה לתהילת עולם ואף לועג לה, אך הנה צצה עוד יומרה, כי אמן הצום מוסיף לצום גם כאשר ירד מגדולתו, ולא רק זאת – הוא רוצה לצום יותר, לצום לאינסוף : "למה עליו לחדול דווקא עכשיו, אחרי ארבעים יום דווקא, הרי היה יכול להחזיק מעמד עוד זמן רב, בלתי מוגבל, [ . . . ] למה רוצ...  אל הספר