ילקוט מורשת ביקורת ספרים 305 אבל לטעמי היה בכל זאת מקום לצפות להתייחסות שיטתית יותר, גם אם קצרה, ובעיקר על בסיס ספרות מחקר, לרקע של התקופה המוקדמת יותר כמו פעילותה של הקונסוליה הישראלית במינכן בין 1948 ל- 1953 . חמשת פרקי החלק הראשון מציגים את המתח שאפיין את היחסים המורכבים בשנים שמצד אחד נחתמו וקוימו בהן הסכמי השילומים והחלו להתפתח קשרים מסועפים במדיניות החוץ והביטחון ומגעים בין-אישיים, ומצד שני טרם כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים . מתברר, כמו ששטאובר מיטיב להראות, כי בזמן המשא ומתן לחתימה על הסכם השילומים, וביתר שאת לאחר החתימה עליו, הלכה והבשילה בקרב מקצת חברי ההנהגה הישראלית, וגם בקרב הסגל הדיפלומטי, תפיסה שלפיה ההסכמים צריכים להביא לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה — והכוונה כמובן לגרמניה המערבית — אם זו תוכיח כי היא דמוקרטית ותקבל אחריות פומבית על עברהּ . כמובן, לא הייתה זו הגישה היחידה, ונשמעו קולות שהתנגדו לכך עקרונית, הצביעו על יסודות של המשכיות בין גרמניה הנאצית לגרמניה המערבית בהנהגתו של הקנצלר קונרד אדנאואר ( Konrad Adenauer ) או לכל הפחות חששו מאוד מתגובתה של דעת הקהל ...
אל הספר