סאבששא קללש שתילאשהבמושד 445 ׀ 15 ואולם לא הוא שהכניס את החתול ׀דרך איכות ספרותית מסתורית . הספציפי הזה לשק, הוא אך קנה אותו בחפץ לב . שטיינברג הוא שיצר את עצמו כדמות נבדלת ואחרת, מנותקת מעברה ומסביבתה, מוכנה לשאילה לא ביקורתית ונטולת הקשר כזאת . על פי אפשרות אחרת שעולה מהניתוח שהצעתי בספר זה מדובר בגמביט, כלומר הקרבת כלים כדי להשיג יתרון כלשהו . מקריאת כתביו המאוחרים של שטיינברג ברור שהוא לא השתחרר מעברו ומהקשר שלו אל היידיש . העבר הותיר בו סימנים, ואת מקום האובייקט שאבד מילאו טינה והדחקה . ואולם עמדה זאת אינה מלנכולית גרידא וגם אינה תוגה מודרנית על אובדן הקסם והמסורת, אלא היא קרע שימושי בלב, וקרע זה ניכר יותר מכול בקושי העז להתנתק . קושי זה בא לידי ביטוי בהגותו הפואטית ובתפקיד המיוחד שהקנה לאֵבל לא פתור כמנוע ליצירה . קודם לכן ציינתי ששירתו המאוחרת שימרה מרכיבים משירתו המוקדמת, למשל דמות הנזיר ששורשיה מופיעים כבר ב"ספר הבדידות" ובשירים ביידיש . אפשר לראות בנוכחותן המתמדת של רוחות רפאים כאלה, דמויות משירתו הנשכחת שמביטות מכל חרך ברשימותיו ובשיריו, סירוב להתנחם . בשיר "המנון אל הנוחם" ...
אל הספר