ברטה, או מה שחייבים לשכוח

השביל הנופל אל התהום 434 ׀ עוֹד לִי יֵשׁ גַּעְגּוּעֵי-סֵתֶר,׀ 116 גַּעְגּוּעִים לְלֹא שָׂפָה . יש משהו משונה ביחסו האוהב והעורג של אבישלום לאוקראינה, כמו שכתב לוריא . כלום שכח אבישלום את שעבר עליו שם, את הסבל, את 117 ואם אכן שכח אבישלום, לא רק את הסבל ההדרה, את רפש הגלות ? שכח . עם היעלמות הסבל נעלם עוד דבר : זיכרונה של ברטה . אותו סיפור אהבה עוצמתי — שלא כמו העונג ש"יִמּוֹג חִישׁ וְיִשְׁקַע חֶרֶשׁ" המתואר בפואמה — טלטל את הדובר מקייב לשווייץ ובחזרה, אבל אינו נזכר כאן בשום מקום, כאילו גזר על עצמו שטיינברג שתיקה . אפשר לשער שהוויתור על היידיש הכאיב לו עד מאוד, שהרי העולם העשיר והמגוון של התרבות הלאומית ביידיש היה המקום שבו הרגיש שטיינברג אינטימיות רבה מאוד . ועם זה התרבות הלאומית ביידיש אינה נזכרת במילה משום שהיא-היא הדבר שחייבים לשכוח . ולמרות השתיקה הזאת הסיפור נוכח בפואמה, גם אם לא במפורש . הדיו נשמעים בקשר האינטרטקסטואלי ההדוק שהיצירה מקיימת עם יצירתו של שטיינברג ביידיש, והיעדרה של ברטה מורגש . לדוגמה, בציטוט שירו של שטיינברג "אנה אוליך את יגוני" היא נעדרת ממקומה כקול ההיגיון היידיש...  אל הספר