אדלשמולירבה 391 ׀ כְּגִבוֹר הַנּוֹפֵל עַל חַרְבוֹ׀ 31 וְעֵינָיו הַגּוֹוְעוֹת — לַחֶרֶב . הדובר קרוע בין כוחות סותרים והרסניים ושרוי במצב דקדנטי, אפל, עמוס צללים ואדים משכרים . הטון האובדני המרומז בשורה אחת ממומש בשורה הבאה . האווירה היא פרודיה דקדנטית על מוסכמה רומנטית : הנצח הוא הזיית קדחת, והכוח הדוחף אל התהילה מדריך לתהום . ההיצמדות אל האידיאל המוצגת כאן כהתאבדות אינה מוות יפה, אצילי ורומנטי אלא מחווה נרקיסיסטית ומיותרת, והחלום מוגדר חלום תעתועים . הדובר מסביר כאן את מעשה היצירה בשעה שהוא ניצב כצורף או נפח בין שרידי יצירה חרוכים ומסרב להניח לחלום המדריך אותו, אף שחלום זה מדומה לחרב שבאמצעותה יהרוג את עצמו . הגיבור הנופל על חרבו מסור כולו, בתשומת לב פטישיסטית, לאביזר שיביא עליו את מותו . בין שחלום תעתועים זה הוא הספרות הלאומית ובין שהוא התשוקה לדקדנס, הוא ממלא את שדה הראייה של הדובר . ההזרה מבוצעת מייד בתחילת השיר הבא, כשתולדות אבישלום מסופרות בגוף שלישי ובשורות אפיות רחבות . ההזרה הזאת מציבה את הנרטיב כאחר מהדובר, כאותו אובייקט נפרד, חלום תעתועים שיביא עליו את מותו ועל שכלולו הוא שו...
אל הספר