נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הַיֹּפִי, —/ שַׁעֲרֵי הַטֻּמְּאָה נִפְתָּחִים

ס ללששאדתלבששארמבאלש 179 ׀ נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הַיֹּפִי, —׀ שַׁעֲרֵי הַטֻּמְאָה נִפְתָּחִים ; מָכַר הַגֶּבֶר אֶת נַפְשׁוֹ לַקְּדֵשׁוֹת הָאוֹרְבוֹת בַדְּרָכִים . מֻצָּג הַחֵשֶׁק בַשְּׁוָקִים וְנִמְכָּר נַרְתִּיקִים, נַרְתִּיקִים ; מִדּוֹר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁחָטְאוּ נָחַלְנוּ רַק שֵׁמוֹת עַתִּיקִים . הָבָה וְאֶרְשֹׁם בַסֵּפֶר מַעֲשֵׂה הָאָדָם בֶן-דּוֹרִי ; גַּם לִבִי מִתְחַלֵּל וּמַזְקִין, הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת גַּם אוֹרִי . גם בשיר זה, כמו ב"ספר הסטירות" וב"ספר הבדידות", יצר שטיינברג פרודיה על שירת התחייה, על הסינתזה הנחוצה בין הצורה והלך הרוח הסימבוליסטי למסורת הלאומית-רומנטית המופיעה כאן בדמות שירת ביאליק . בפרודיה הזאת דחה שטיינברג בחריפות את פואטיקת התחייה הלאומית וניסח בבירור את זיקתו לפואטיקת הדקדנס . המבט הסוקר את נוף התופת הקודר בשיר זה מסומן כיהודי, והאווירה הדקדנטית באה לידי ביטוי בביטויים עבריים כמו "קדשות" שמופיעים בדרך כלל בשירת ביאליק . ואולם אזכור זה אינו מעלה על דעת הקוראים את החיבור רב-העוצמה בין האישי, האוניברסלי והלאומי המתרחש בשירת ביאליק . אזכור הקדשות והקישור שנעשה בשיר בין...  אל הספר