מבוא לתהליך הדעיכה | 293 גבולות המולדת שמצא העם נושקים לאלה של גרמניה בואכה אוסטריה . השוואת הלחן הזה עם לחניהם של דוד זהבי ואפרים בן-חיים לאותו טקסט עצמו מעצימה 24 את מופרכות גישתו של מינדלין . האזנה ל"ארץ", ל"מלכות החרמון" ולדומיהם מבהירה שהדורות אומנם התחלפו, אך לא טעמם . המלחינים הצברים, שבגן רקעו ברגליהם ב"סוּרָה חֹשֶׁךְ הַלְאָה שְׁחוֹר" ( "באנו חושך לגרש" ) , ושגדלו על "כד קטן", ולאחר מכן על "שיבולת בשדה" ו"כן יאבדו", לא הפנימו את ניב שורשים, ולו רק בשירים בעלי טקסטים ישראליים טיפוסיים . בלחניהם אין כמעט זכר לסגנון המקורי הייחודי ששרו בילדותם ובשנות עיצובם התרבותי . כל מיזוג טקסטואלי-מלודי קליט מקובל עליהם, ממש כפי שהיה מקובל על הוריהם וסבותיהם, ובפרט אם יש בו "שמאלץ" סלווי מהסוג שהיה נפוץ בארץ לאורך כל שנות התפתחותו של הזֶמר העברי המקורי ( כמו, למשל, ב"כנרת" הנפלא של זעירא ופן, או ב"מסבלות גורל פרוע" של זהבי ) . "שיר של זייד" של זעירא ופן, שייך גם הוא לקטגוריה זו : פן שורר "אָנוּ הָפַכְנוּ אוֹתָךְ לְמוֹלֶדֶת / מֶסְחָה, תֵּל-עֲדָשׁ, תֵּל-חַי, שֵׁייךְ אַבְּרֵק . . . ", ואילו זעירא...
אל הספר