190 מנהיג בסערת התקופה 293 כאלה יסייעו להתקרבות הצדדים, טען כנגדם בר-אילן כי מעשים אלה לא יועילו . הוא היה בדעה שהערבים לא ישנו במאומה את תביעותיהם גם לנוכח ויתורים מצד היהודים . אדרבה, הוא סבר כי מחוות כאלה יתפרשו על ידי הערבים כחולשה יהודית וחוסר ביטחון בצדקתם ורק יחזקו את הערבים בעמדתם העיקשת . לנוכח עמדתם העקבית והבלתי מתפשרת של הערבים סבר שיש להציג עמדה תקיפה ונחושה גם מהצד היהודי ולא להעלות הצעות פשרה : "היה מקום לפשרות לו שני הצדדים היו חולקים זה על זה בשיטות ובאמצעים, אולם אין הדבר כן . ההבדלים 294 משמע,הם במגמות היסודיות, פני היהודים לבניָן, מה שאינו מגמת הצד השני" . אילו הצד השני היה נכון לפשרות, אפשר היה לנסות זאת, אך כיוון שהמצב לא היה כזה, התנגד לכך בר-אילן מנקודת מבט של ריאליזם פוליטי . את גישתו התַקיפה ביחס לערבי הארץ ביסס על הנחת יסוד, שגרסה כי הערבים מושפעים מכוח ועוצמה, מכבדים את החזק, המפגין את כוחו, ונוטים לייחס חולשה למי שנמנע משימוש בכוחו . לאור תפיסה זו גרס כי על היהודים לצבור כוח ולדעת להשתמש בו, כי רק בדרך זו יעריכו אותם הערבים ויקבלו את נוכחותם . בשיחה פרטית ע...
אל הספר