אלול · סוֹד קִיּוּם הַחַיִּים | 275 אֵיךְ הַפַּעַר נִסְגַּר לְבַד, אֵלֶּה תִּיקּוּנִים רוּחָנִיִּים . הַגְּבוּל שֶׁל כָּל אַחַת אֵינוֹ דּוֹמֶה, זֶה לְפִי יְכוֹלְתָּהּ הַפְּנִימִית . לֹא לָרִיב עִם מָה שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מְבִינִים, יֵשׁ סִיבָּתִיּוּת נִסְתֶּרֶת לַאֲחִיזוֹת מְסוּיָּמוֹת, וְיֵשׁ לָטַעַת נְטִיעָה לַחַיִּים, בַּחַיִּים . נְטִיעָה נְכוֹנָה תָּבִיא הֲבָנָה נְכוֹנָה, וְאִם לֹא מְבִינָה — נִשְׁמָתָהּ תָּבִין . החלק שלפנינו ניתן על ידי ימימה בשלושה שיעורים שונים . זה סיפור שהותיר כנראה רושם גדול באותם שיעורים, ולא רק מפני שהוא סיפור מעניין אלא בגלל הלימוד הנובע ממנו . בכוח הקליטה הרוחנית של ימימה לא נעסוק פה, כי לא מזה יבואו ההבנות . אבל יש רגע, כך אמרה ימימה ללומדות וללומדים, שבו הנשמה נפתחת להבנה דקה יותר, מבינה ורואה — הִנֵּה הַתְּשׁוּבוֹת, וְנִפְעָם הַלֵּב . פִּתְאוֹם הַנְּשָׁמָה עוֹשָׂה אֶת תַּפְקִידָהּ . אֲנִי לֹא מְבִינָה אִישִׁית, בָּרוּךְהַשֵּׁם, הַקָּדוֹשׁבָּרוּךְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא מְבִינָה . רַק מְרוּכֶּזֶת, הַמַחְשָׁבָה מוּאֶרֶת, סִיבֵי אוֹר דַּקִּים מִן הַדַּקּ...
אל הספר