אלול · לְהִסְתַּכֵּל בְּעֵינַיִים אוֹהֲבוֹת | 229 יֵשׁ לָהֶן חוֹסֶר אֵמוּן מוּל הַחַיִּים, מוּל לֵב אַחֵר, חוֹסֶר אֵמוּן מוּל עַצְמָן אֲבָל הֵן מַסְתִּירוֹת, מְיַיפּוֹת בְּחֵלֶק מֵהַפֶּה . חוֹסֶר הָאֵמוּן הַזֶּה — תִּפְרְצוּ אוֹתוֹ, תִּתְּנוּ אֵמוּן בִּפְנֵי יְלָדִים שֶׁרוֹצִים הִתְקָרְבוּת לְאִימָּא, אוֹ בַּעַל שֶׁרוֹצֶה הִתְקָרְבוּת לְאִשְׁתּוֹ . שִׂמְחָה רַבָּה, רַבָּה מְאוֹד, תְּנַסּוּ בֶּאֱלוּל, אִסְפוּ כּוֹחַ לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה, תְּנַסּוּ וְתִרְאוּ שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי, בִּמְקוֹם אַשְׁלָיָה וְחוֹסֶר אֵמוּן . כמה היינו רוצים לחזור אל שורש הפצע שלנו, אל הרגע שממנו דברים השתנו לתמיד, הרגע שבו התפוגגה עננת המתיקות של הילדוּת . לחזור ולתקן את הרגע שבו הילדה שהיינו הסיקה : אני לא אהובה בכל מצב, לאהבה יש תנאים . מה קרה שם, ברגע הזה ? ברגעים הארוכים שצרבו את ליבנו . אולי הופנה כלפינו כעס גדול, אולי הוטחה ביקורת, אולי היה שקט אבל מבט עיניים מצמית זרע בליבנו בהלה . אולי היה זה דבר מן החוץ, איוּם או אירוע טראומטי שבעקבותיהם הנפש הבינה : לא כדאי להישען, ואסור לסמוך . משהו ניתַק בחיבור הבלתי-נפר...
אל הספר