אלול · נִיתָּנִים כֵּלִים מַעֲמִיקִים | 195 באמצע שיעור אצל ימימה, שהתקיים בחדר הלימוד, אחת הלומדות טיגנה באותו הזמן קציצות במטבח, וריח הטיגון החריף התפשט בכל הבית . מי שרגיש לריחות עשוי להרגיש שריח הטיגון נדבק אליו ומלווה אותו לאורך היום, והוא ריח שלא תמיד נעים להריח . ימימה מחליטה להעיר לאותה הלומדת כיוון שהריח הסיח את דעת כולן . אֵין דָּבָר, לֹא כּוֹעֲסִים עָלֶיהָ, עַד שֶׁתִּלְמַד, אומרת ימימה ללומדות, אִם לֹא — הַבַּעַל שֶׁלָּהּיְקַבֵּל קְצִיצוֹת חוּמוֹת, היא צוחקת אבל מיד מרצינה : אֲנִי אַגִּיד לָהּ, אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי לֹא מַצְחִיקָה אוֹתָהּ, אֲנִי לֹא צוֹחֶקֶת אִיתָּהּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת בְּדִיּוּק וְזֶה קְצָת קָשֶׁה . הָיָה רֵיחַ וְלֹא יָכוֹלְתִּי לִנְשׁוֹם, כִּי תֵּדְעוּ שֶׁכָּל רֵיחַ כָּזֶה שֶׁל טִיגּוּן עוֹלֶה לְמַעְלָה וּבְדֶרֶךְ כְּלָל יֵשׁ אַרְבָּעָה חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים וְסוֹגְרִים לִי אוֹתָם . אִם יֵשׁאֲוִויר, הַכּוֹל פָּתוּחַ, זֶה טוֹב, אָז הַכּוֹל מִתְנַקֶּה . באותו שיעור נשמעו ברקע גם רעשים חזקים מבחוץ, קדיחות בקיר לאור שיפוצים שנעשו במבנה סמוך . ימימה מגיבה לזה : ב...
אל הספר