154 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן כֹּה יְקָרָה הַסַּלְחָנוּת בִּפְנֵי שְׁגִיאוֹתַיִיךְ, אֲפִילּוּ בְּחֶלְקִיק שְׁנִיָּה אַתְּ שׁוֹגָה, הֲרֵי בַּחֶלְקִיק הַבָּא אַתְּ יְכוֹלָה לֹא לִשְׁגּוֹת, הִנֵּה הִיא שׁוֹגָה וְהִנֵּה הִיא חוֹזֶרֶת . כּוֹחַ הַתִּיקּוּן מַפְחִית אֶת כּוֹחַ הַמִּשְׁגֶּה . הִנֵּה שְׁגִיאָה, וְהַשְּׁגִיאָה מִתְקַבֶּלֶת, אֲבָל תִּתְקַבֵּל כִּמְיוּתֶּרֶת וְתִתְנַקֶּה . כָּל שָׁנָה מְתוּחֶמֶת בִּתְחִילָּתָהּ וְסוֹפָהּ כִּיחִידָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, הַיָּרֵחַ עַצְמוֹ מְכוּסֶּה, בְּהַפְרָדָה זוֹ בֵּין שָׁנָה לְשָׁנָה יֵשׁ אֶת הַמִּכְסֶה, כְּעֵין מַעֲטֶה בִּפְנֵי הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה . הַמִּכְסֶה = הַסְכָּמָה . בליל שבת אחרי הסעודה לקחתי את אחד הסירים למקרר, סיר שטמונים בו כל הטעמים שספגתי מאז שהתחתנתי . הנחתי אותו על המדף שיצא פתאום מהמקום ונפל . הסיר וכל העושר שבו נשפך עליי עד הברכיים . החריף והירקות, הרוטב האדום והשמן, הכול נספג בשמלה ובכל השאר . בצייתנות למציאות הנחתי את הרגשות המוחמצים בצד, האשמה והאכזבה ממה שקרה, ניקינו הכול וניקיתי גם את עצמי, וידעתי שכל הטריקים ...
אל הספר