בין אב ובין אלול · אוֹר כֹּה קָרוֹב | 127 בימי שישי, בטרם היה לי בית משלי, הייתי נכנסת לרגע למטבח בבית ילדותי . הבישולים לשבת לא היו תפקידי באותה תקופה, ובכל זאת הכניסה למטבח עוררה בי אמוציות קטנוניות . למה הסיר הזה לא במקום, למה להכין דווקא את התבשיל הזה, למה התבלין ההוא נשפך . ביקורתיות שעושה אותי לכאורה יודעת יותר מכולם, אך למעשה נובעת מחולשה . ברגע של תושייה בריאה הייתי אומרת לעצמי בשקט : צאי מכאן, סעי, תאווררי קצת את הראש . הייתי נוסעת עד לעיר הגדולה והלב שלי גועש מרגשות קשים, עד שהייתי חולפת על פני המקום הקבוע בכביש, מתחת למטע שקדיות, חסד מחסדיו של העמק, ובו הכעס שלי התחלף סוף סוף בבכי . הזעם האצור נמס בדמעות . ואז הייתי מבינה : עוד אין לי משלי, עוד אין לי שבת להכין, עוד אין לי מזמורים ונרות וריח חלות שבירכתי עליהן באצבעות מהירות מקומחות . וכל מה שראיתי שם לא באמת עורר בי כעס, הוא רק כיסה היטב את השכבה שתחתיו, השבירה, המתגעגעת, זו שיְמי שישי המתרוקנים ממסכים ושיחות עם אנשים שמציעים אפשרויות, עוררו בה ריקנות מייאשת . מטע השקדיות בעמק הציל אותי באופן קבוע . מולו הפך הכעס לבכי ואני ...
אל הספר