122 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן וּבַהוֹוֶה — מָה הַקֶּשֶׁר עִם הַקְּטַנָּה שֶׁבָּךְ לִפְנֵי שָׁנִים ? אָז הַכּוֹל מִתְרַכֵּז בַּהוֹוֶה, כְּמוֹ מִתְחַבֵּר נָכוֹן . לַשֵּׂכֶל, לַנֶּפֶשׁ הָרְגִילָה וְלַלֵּב הָרָגִיל חֲשׁוּבָה חֲלוּקַת הַזְּמַן, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת הַהַכָּרָה, מְבִינִים לְמַעֲשֶׂה שֶׁהַכּוֹל מִתְחַבֵּר לְאוֹתוֹ זְמַן . כְּפִי שֶׁאַתְּ בַּהוֹוֶה תִּהְיִי בַּמָּחָר, עֲשִׂייָּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת בְּרֶצֶף . הַמַּטָּרָה הִיא כָּל הַזְּמַן בַּהוֹוֶה לִגְאוֹל אֶת נַפְשֵׁךְ, לָצֵאת לַחוֹפְשִׁי, לִהְיוֹת בַּמֶּרְחָב . תלמידיה של ימימה מתארים את הקשר שלה לרבי שמעון בר יוחאי כקשר לאור, לסוד ולחום, קשר לחביבות המילים ולהכרת הטוב הנשקפת מתורתו הפנימית, היודעת להפוך מר למתוק . קשר שממנו נמשכים ניואנסים גם אל לימוד החשיבה ההכרתית, המבקשת לתת דגש על הטוב . הַמְּאוֹרוֹת שֶׁהִגִּיעוּהָרַשְׁבִּ"י וְהָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ לְהוֹסִיף לְעַם יִשְׂרָאֵל, חִיבּוּרִים מוּאָרִים, מַעֲבָרִים זוֹהֲרִים . בשיעור שהעבירה ימימה בהרצליה, ביום שבו יש הנוהגים לעלות לציון הרשב"י לבקש רחמים, היא אמרה ...
אל הספר