92 | הכלים העדינים של הלב · אלומה לב כהן אֵין בְּדִידוּת כְּשֶׁמְּחוּבָּרִים, כָּל אַחַת תּוֹרֶמֶת — אַחַת אֶת הָרְצִינוּת, הַשְּׁנִיָּה אֶת הַבְּדִיחוּת, הַשְּׁלִישִׁית אֶת הַגְּמִישׁוּת, הָרְבִיעִית אֶת הַנוּקְשׁוּת וּמְלַמֶּדֶת שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה . כְּשֶׁאַתְּ סוֹמֶכֶת רַק עַל עַצְמֵךְ— תִּבְדְּקִי אֶת הָעוֹמֶס, כִּי לֹא תּוּכְלִי לְתַקֵּן אֶת נַפְשֵׁךְ לְבַד, לֹא לַחְשׁוֹב דַּקָּה שֶׁיְּכוֹלָה לְבַד . בתחילת לימודיי באקדמיה הסתכלתי סביבי על האולם שבו ישבנו כל הסטודנטים ועשיתי חשבון : אנחנו שבעים איש בשנה א' . יש חמש שנים ללימודים, כלומר יש פה בסביבות שלוש מאות וחמישים סטודנטים . להכפיל בארבעה בתי ספר לאדריכלות בארץ, ולהוסיף את אלה שכבר עובדים במקצוע, את אלה שלמדו בחו"ל, את אלה שעוד ילמדו, את אלה שלמדו מקצוע קצת שונה אבל יכולים לעסוק במקצוע הזה גם . למה שתהיה לי בזה פרנסה, למה שמישהו, מתוך כל אלפי ואולי יותר אנשי המקצוע הקיימים, ירצה לפנות דווקא אליי ? זה היה רגע מכונן של חלישות הדעת . הרגשתי כמו גרגר אבק שנבלע בתוך המרחב . הדבר שאותו לא זכרתי הוא כמה אנשים בעולם מבקשים לבנות להם בית...
אל הספר