ימי בין המצָרים · הֲבָנָה דַּקָּה מִתְעוֹרֶרֶת | 87 ימימה מדברת עם שתי לומדות בשיעור שניתן בימי בין המצָרים, האחת לומדת מהמלאכה שהשנייה מביאה . השנייה, שזכתה לעשות מלאכה מעמיקה, לפגוש את עצמה על חלקיה הפנימיים ולהבין כיצד לפעול נכון יותר במציאות, זוכה לרגע החסד שבו ליבה נפתח, מילותיה מצליחות לבטא את הרגשתה במדויק והיא כְּמוֹשֶׁכֶת נַפְשָׁהּבְּמִילִּים . משהו מתיישב במחשבתה, מסתדר בליבה, משהו בה נרגע . העומס שלה מובן, הילדה שבה מובנת, ועכשיו אפשר לפנות לדרך חדשה, מיטיבה . הלומדת הראשונה, הלומדת ממנה, רואה את הרוח הטובה שנחה עליה, ובמקום לשמוח איתה, נסגרת פתאום מִקנאה . הַאִם אַתְּמְקַבֶּלֶת אֶת זֶה אוֹכּוֹעֶסֶת ? ימימה שואלת אותה . והרי, תּוּכְלִי לִלְמוֹד מִמֶּנָּה גַּם עַל הָעוֹמֶס שֶׁלָּךְ . מתוך ישרות ליבה גם ליבך יוכל להתיישר . יותר מזה, קיבלת הזדמנות נוספת לתרגל מערכות יחסים . כְּשֶׁאַתְּבְּקִנְאָה זֶה כִּי אַתְּלֹא נוֹתֶנֶת אֵמוּן בְּעַצְמֵךְ . הַקַּנָּאִיּוֹת — זֶה מִיַּלְדוּת . הקנאה היא מרכיב שנמצא בנו מילדות ומתפתח בדרך כלל ביחסי אחים, שהם קבוצת השווים שלנו — אנו משווים את עצ...
אל הספר