נפנה עתה אל אנשי הרוח הצרפתים בתקופת מלחמת אלג'יריה, וארשה לעצמי לצטט באריכות מסוימת מתוך ההקדמה שכתבתי למהדורה העברית של ספרו של רֵמוֹן אָרוֹן מ ‑ ,1957 הטרגדיה האלג'יראית : כשפרץ המרד בשלהי ,1954 נקלע הציבור הצרפתי למצב מוזר : אם אין זו מלחמה, מדוע מגויסים המילואים, ומדוע מוקנות לממשלה סמכויות חירום המגבילות את זכויות האזרח ? המבוכה הזאת לא צפה מייד אל פני השטח, שכן בראשיתה של כל עת חירום גואים הרגשות הפטריוטיים, וההשׂגות והשאלות המציקות נדחקות הצידה כמזיקות למאמץ הלאומי . בשלב מאוחר יותר, המערערים על הקונצנזוס אוזרים עוז ומשמיעים את תהיותיהם בקול רם יותר, וכך אירע גם בצרפת : ככל שהעמיקה הבִּיצה האלג'ירית, כך גברו קולות ההתנגדות למלחמה . אבל יש לציין כי למרות מקרי הסרבנות, המחאות הציבוריות, ואף העזרה בפועל של כמה צרפתים לְמאבק העצמאות האלג'ירי, הציבור הצרפתי ברובו תמך לאורך כל שנות המלחמה במדיניות השלטון בכל מה שנוגע לבעיית אלג'יריה . אלא שהסכמה בשתיקה או מחוסר ברירה עם מדיניות כלשהי, אין פירושה שהציבור משוחרר מן המועקה ההולכת ומצטברת בקרבו נוכח מציאות שקשה להסבירה . אם אין זו מלחמה,...
אל הספר