השמש זרחה כשהגיע ראספֶּגי, לאחר שהודיעוֹ דיאָה, והיה שואף במהורהר ממקטרתו . עשרים ושבע גופות של מוסלמים היו מוטלות זו בצד זו חתוכות גרון, מופנות כלפי מערב, לעבר רומא . זבובים כבר רחשו סביב, שואבים את הדם . בהערה שמוסיף כאן לארטֶגי הוא מספר כי בהיתקלות שקדמה לאירוע הזה, החיילים הצרפתים מצאו שניים מאנשיהם שחוטים, "הצוואר חתוך, הבטן רטושה, האיברים דחוקים לתוך הפה [ . . . ] שתי הגופות היו מופנות לעבר מֶכָּה, כקורבנות ‑ עולה" . "איזו דייסה", אמר ראספֶּגי . אֶסְקְלאבְיֶיה [ מפקד היחידה ] היה שעון על גזע עץ זית . הוא היה חיוור מאוד, פניו נפולות, עיניו שקועות, כאילו קם ממחלה ממושכה ; רעד קל עבר בו, היה לו קר . "פיליפּ [ . . . ] פיליפּ . . . " "כן, קולונל" . "זה לא מאוד יפה, מה שעשית שם" . "לולא זה הם היו שוחטים את כולם, את הנשים ואת הילדים [ . . . ] ולא הייתי מצליח לעצור בהם" . "אני הייתי מעדיף אולי רימונים ותת ‑ מקלעים, ושהם ינקו את הכל . הסכין הופך את הלחימה לרצח . והנה אנחנו עושים כמותם, מטנפים את הידיים כמוהם . אבל אולי זה היה נחוץ והיה צורך להתחיל, מפני שאילצו אותנו לרדת מן ההרים למישור, ...
אל הספר