להיות, וחלומות שנרקמו ותוכניות שרק החלו להתגשם, ואנשים מלאי חיים ונוכחות ומוחשות, הכול הופך לזיכרון, הולך ומתרחק ומתערפל ומתעמעם ולא עוצר ולא חוזר . וכבר אין אבידע, ואין עוד חיוך ואין עוד בלורית מתנופפת בסגנון של פעם ואין גם יד שאוחזת בנשק אך מנופפת לשלום . וכל חוברות הזיכרון והספרים וכל אלפי הסיפורים והמוני החברים שמושיטים ידיים ועוזרים, כולם יכולים להפיג את הכאב לרגע קט, מזור חולף לפצע ממאיר, אבל אף אחד לא יכול לרפא את הפצע הזה . והחיים זורמים בעלייה והעצב מטפס בירידה, וההשלמה, כמה אפשר להילחם בה, כובשת לה עוד ועוד חלקות בתודעה, עד ששאריות התקווה המוסתרת והאמונה העיוורת מתאיידות ומתפזרות להן ברוח של הזמן שחולף והשנים שנערמות . ולו לפחות היו כל הגבורה הזאת והאמונה היוקדת והתמימות הצעירה, יחד עם ההצלחה המבצעית, מהוות איזושהי התחלה חדשה או חלום שמתחיל להתגשם או שלום שמתחיל להתגבש, היתה לנו קצת נחמה פורתא, אם יש בכלל נחמה . אבל יותר מ ‑ 50 שנה אחרי, הכול נראה חסר טעם ומיותר כל כך . עדיין פוליטיקאים שהם גנרלים בדימוס חוברים לגנרלים שהם פוליטיקאים עם ריתמוס, כדי לרכוב על גלים של פטריוטיות ...
אל הספר