102 / “הו, גננים, גננים ! איכם ? המצאו לדורשיכם ! ” כאלו יקראו הם, – “האומנם נאטמו אזניכם ? האמנם נכרתם מארץ ואין עוד בחיים חיתכם ? או אולי הנכם כבר פה ? ומדוע איפה אין אנחנו מרגישים בכם, מדוע לא תשזפכם עיננו ? ” “מפה, מלב התבל, מארץ ישראל, הננו קוראים לכם : איכם ? בואו הנה ! ” ומה סוף סוף יעשה בעץ הזה, אשר חבלנו וילדנו והוא-הוא גם המרעיל את דמנו – מה יעשה במשכיות-מצפוניו ? – הרועש הוא בהעקרו משרש ? הנופל הוא ? המתחדש הוא ? ״מיומנה של ירושלמית״
אל הספר