/ 57 לפני המון שנים הגדרתי לעצמי את מטרות לימודיי — הכול אנשים . לא רק מבנה, לא רק פוליטיקה, לא רק אמנות — הכול אנשים . פחדתי שמערכות שמוצגות במדעי החברה, באנתרופולוגיה או אפילו ברפואה ובאמנות יאבדו קשר עם האנשים . האם דאגתי זו הביאה אותי להתעלמות מעניינים הקובעים את גורלם של אנשים ? האם בשם ״הכול אנשים״ איבדתי את המגע עם הסביבה היומיומית שבה הם פועלים ועם האופק המציב בפניהם אתגרים ? חיפושיי הובילו אותי למצוא אנשים, לא גנרלים עטורי דרגות . את האישה השותקת ואת זו שאינה כותבת מסמכים מכוננים . חיפשתי את האישה המורדת, המתוודה, המקוננת . ביקשתי לנשום ולא להתרכז בתיאור המאבקים על השלטון שהרבה מההגות האנרכיסטית, הפוסט-מודרנית והסוציאליסטית מרוכזת בהם . את דרכי העקיפין הללו ללימוד ההיסטוריה חיפשתי בעודי מנסה לפענח את ביתי וקהילתי, את הלאום והתרבות שבתוכה אני פועל . איך ניסיתי לסלול את דרכי העקיפין ? לימדתי על מקומות, על הגירות, על דרכי תרבות, על דמויות, על ניסיונות קהילתיים ועל לאומים . בכולם מצאתי אנשים . אנשים הנתונים בזירות שונות כיחידים וכקבוצות . דרכם הגעתי לקריאה מעמיקה יותר, אך לא מספיק...
אל הספר