התקווה היא לא כובע עם נוצות || 113 הסיפור מסובך כי הרי התפאורה משתנה, ולעיתים הרצון לְחַדֵּשׁ מְצַווה להתעלם ולשכוח . הזיכרון הטעון באוטופיה מצוי בתרבות של דורות, זהו ה'חדש ימינו כקדם' . אנו נוטים לראות בעבר תמונה אידיאלית, מקווים לשחזר מצב מושלם, טהור מחסרונות . אך אנו גם יודעים כמה הזיכרון טעון גם בפחדי קץ הימים, בדיסטופיות, בשלטי אזהרה תקיפים . כשאנו אומרים 'זכור' לרוב אנו מתכוונים דווקא לזיכרון השואה ולא לשיר השירים . אנו מגלים כי שכחת האסון היא עבירה מוסרית : אי ידיעה ואובדן זיכרון אינם פותרים . הקשר בין האופק לבין הדרך שעברנו, קשר שאינו רציף ושאינו נטול תהומות ושברים, צריך להעסיק אותנו . חיינו בהווה מטשטשים את ראייתנו אותו, החיים בתוך המבוך לא מאפשרים לגלות תמונה בהירה . אנו מנסים לעמוד על אירועים מן העבר, למצוא נקודות אחיזה, כדי לפענח את ההווה . אנו יודעים שהעבר וההווה אינם זהים אך מתוך קריאה בהירה של העבר אנו יכולים לגלות משהו על ההווה, בלי אשליות . הרצון לנחש את העתיד על פי אירועים קודמים נידון לכישלון, והסכנה היא שבדרך כלל אנו משמיטים את העובדה שבכל שלב בעבר, העתיד היה חלק מס...
אל הספר