ג. טִפְחָָ֖א בפן הפרשני של "...לו ולזרעו..." (א)

חֵן הַמִּּקְרָא וְהִּדּוּרוֹ כְּמַעֲיָן | 114 צריך להוכיח : במיוחד בשלושת המילים של שני הפסוקים – ומכאן גם צריך לכוון – מה ניתן ללמוד " כשבפסוק מפרשת "תצווה" מטעים טִפְּחָָׁ֖א במילה "לָ֖ו‍ֹ – חֲרֶָּֽׁיו" אֶּֽו‍ֹוּלְּזרְּעָ֥הנתונים : " . . . לָ֖ו‍ֹ " ? "וּלְּזרְּעָ֖ו‍ֹלְּדֶֹּֽרֹתֶָּֽׁם", טִפְּחָָׁ֖א במילהוּלְּזרְּעָ֖ו‍ֹ . . . לָ֥ו‍ֹ : "ובפסוק מפרשת "כי-תשא" מטעים הוכחה : א . בפרשת תצווה ההדגשה היא על עצם הצווי . התורה קובעת שזהו צווי נצחי . טעם הטפחא ולזרעו ) . כלומר, הצווי חל עליו, באופן ישיר, ככהן ( לו ) לבין צאצאיו ( כאן מפריד בין אהרן הגדול הנוכחי, והטפחא יוצר הפסק המטעים, שזו חובה אישית שלו ובהמשך היא עוברת גם לזרע הכהנים הגדולים שיבואו אחריו, לכל מי שנכנס ל"נעליו" של אהרן הכהן הגדול . ההדגשה היא על עצם הצווי, וגם כאן זהו צווי נצחי . אלא, שבפרשת כי-תשאב . גם בפרשת הצו חל על אהרן ועל זרעו כקבוצה אחת, המוגדרת משפחת הכהונה . הטפחאכי-תשא = משפחת הכהונה ) כולה לדורותיה . ( מטעימה את המילה "ולזרעו" כלומר, חל על הקבוצה כאן אהרן וזרעו נתפסים כגוף אחד המשכי . זהו ציווי לכל מי ששייך לבית אהר...  אל הספר
הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים