[ 61 ] [ ״המשוגע הוא מלך בודד״ ] מבצע חבלה זו, חבלה שהספקולטיביות שלה אינה גורעת מאכזריות ההשלכות שלה על היצור החי ועל בן האנוש" ( לאקאן, שם, עמ' 75 ) . אחת הדוגמאות המעניינות ביותר המובאות בספר "אצל המשוגעים" היא מקרה קליני על אודות אישה בשם מדמואזל בֶּרזֶ'ה המדגים כיצד אי-ההקשבה לסובייקטיביות של החולָה שוללת ממנה את החיים הכי אינטימיים שלה . "והנה עובדה . למדמואזל בֶּרְזֶ'ה מלאו שבעים שנים . היא אינה מגלה יותר שום סימן להפרעות . הרופא מצווה לשחררה . ואולם החולה עושה צעד פזיז ואומרת : 'אצא בעוד ימים מספר, כתבתי לאימא שלי שתבוא לקחת אותי . אני מחכה לה' . בגיל שבעים לא ממתינים יותר לאימא . אם כן, מדמואזל בֶּרְזֶ'ה לא נרפאה [ . . . ] ואולם הגב' בֶּרְזֶ׳ה, האֵם, מגיעה למוסד [ . . . ] הוֹפסיכיאטריה" . העדויות המאכלסות ספר זה מעוררות שאלות פרקטיות ופילוסופיות כבדות משקל . ואכן, אלבר לונדר תוהה על אודות המגבלות של רפואת הנפש : "מתי מפסיק חולה רוח להיות חולה רוח ? " ; "כיצד אפשר לדעת שהמשוגע אינו משוגע יותר אם אין סועדים אותו ? " ; "אנו חיים תחת עולה של דעה קדומה הגורסת שמחלות הנפש הן חשוכות ...
אל הספר