פרק תשיעי: האומנות

מסה על האדם 179 להסכים לשום השקפה מעין זו . לדידו אין המשחק פעילות אורגנית כללית, אלא פעילות המיוחדת לאדם . "אין האדם משחק אלא בשעה שהוא אדם במלוא 38 לדבר משמעותה של מילה זו, ואין הוא אדם מושלם אלא כשהוא משחק" . על הקבלה, לא כל שכן זהות, בין משחק בעלי החיים לזה של בני אדם, או, בספרה האנושית, בין משחק האומנות למה שמכוּנה משחקי דמיון — דיבור כזה זר בתכלית לתורתו של שילר . הקבלה זו תיראה בעיניו כאי הבנה יסודית . אם נביא בחשבון את הרקע ההיסטורי לתורתו של שילר, נבין על נקלה את השקפתו . אין הוא מהסס לכרוך יחד את העולם ה"אידיאלי" של האומנות עם משחקו של הילד, כי לדעתו עבר כאן על עולם הילד תהליך של עידון ואידיאליזציה . שילר דיבר כתלמידו וכמעריצו של רוסו ; הוא ראה את חיי הילד באור החדש שבו העמידם הפילוסוף הצרפתי . "יש משמעות עמוקה במשחקו של הילד", קבע שילר . אך אפילו נקבל תזה זו, חייבים אנו לומר ש"משמעות" המשחק שונה מזו של היפה . שילר עצמו מגדיר את היפה כ"צורה חיה" . תודעת הצורות החיות היא בעיניו הצעד הראשון וההכרחי המוליך לחוויית החופש . לדעתו של שילר, ההתבוננות או ההסתכלות האסתטית היא יחסוֹ הח...  אל הספר