׳אנשי המרתף׳ – ברנר ובני דורו [ 181 ] קיצוני, ביטאה לראשונה עמדה קיומית הצומחת מתוך קשר הדוק לחוויה האישית של היחיד ולמפגש עם הטרגדיה . בשל אופייה האישי המובהק ניתקה עמדה זו את שאלת האמונה כמעט לחלוטין משאלות לאומיות וחברתיות ומהדתיוּת הממוסדת . השאלה העיקרית העומדת במרכז היא שאלת המפגש עם אי המובנות של החיים ועם הגורל האישי, מפגש שמוביל, כאמור, במחשבתו של שסטוב ל׳שינוי ערכים׳ ול׳אתאיזם׳ מסוג חדש . כבר ברומן ׳בחורף׳ עיצב ברנר את עמדתו של פייארמן בכל הנוגע לאמונה ולדת באופן דומה לזה שהתווה שסטוב בפרשנותו לניטשה : 43 פייארמן עובר מ׳אתאיזם נורמטיבי׳ ל׳אתאיזם של הטרגדיה׳ . אומנם כילד חי פייארמן ב׳עולמה של תורה׳, אבל לאורך כל הדרך זו לא נגעה בו, וכבר אז חש את הצביעות שבעולם הדתי סביבו : תיעבתי את חיי התלויים בדעת אחרים, את ׳לחם החסד׳, את צביעותי המוכרחת . נפשי היתה כבר מדוכאה באופן אחר : היא דמתה לחומה בצורה, המטה לנפול . . . עינויי היו תולעי- 44 הספק, הנוססות את היסוד ; חלומותי – אלוהים מתים . . . כמו ניטשה בתיאור הביוגרפי אצל שסטוב, גם פייארמן לא חש בילדותו חיבור כלשהו אל האמונה ואל האלוה...
אל הספר