שהכול אצלם היה "מעולה ! " ו"מדהים ! " כשראיתי אותם בכיתה . באף אחד מהמקרים זה לא היה בדיוק שקר . כמו בתיאטרון, זה היה משחק : הם בחרו אילו צדדים שלהם לחשוף ואילו מהם להשאיר מאחורי הקלעים . ההתנהגות הזאת נורמלית, ואפילו מועילה, בכמה אופנים . בספרו הידוע "הצגת האני בחיי היומיום" ( The Presentation of Self in Everyday Life ) מתאר ארווינג גופמן איך כאשר אנשים הם "מי שהם", זה בעצם משחק, תפקיד שהם מציגים . לכולנו יש מוטיבציה להציג את עצמנו באור החיובי ביותר, טוען גופמן, וזה דורש מאמץ ותכנון . אנחנו בוחרים לעצמנו באופן אסטרטגי תלבושות ואביזרים, צורות דיבור ותנועה, ואפילו את הבמות שנופיע עליהן . המטרה אינה להוליך אנשים שולל ולגרום להם להאמין בדברים לא נכונים לגבינו, אלא להגדיר את עצמנו ולבטא זהות יציבה וקוהרנטית שמעגנת אותנו פסיכולוגית נוכח המציאות המסובכת, הספקות העצמיים והבלבול המצויים באורח בלתי נמנע בחיינו הפנימיים . אינטראקציות חברתיות, לפי גופמן, הן משחק, פרפורמנס . במילים 11 אחרות, כאשר אנשים הם "מי שהם", זהו אקט מסוים מצדם . משחק, במובן הזה, הוא לא ניסיון להיות מישהו אחר . משחק הוא גישה...
אל הספר