02׀ שיין פאריש במרווח הזמן שבין גירוי לתגובה יכול לקרות אחד משני דברים : או שנשתהה באופן מודע ונבחן בשיקול דעת את הסיטואציה ; או שנוותר על השליטה ונגיב בהתנהגות שנובעת מברירת המחדל שלנו . הבעיה היא שברירת המחדל שלנו מחמירה את המצב לעתים קרובות . כשמישהו מעליב אותנו, אנחנו משתלחים במילים נזעמות . כשמישהו חותך אותנו בכביש, אנו מייחסים לו כוונת זדון . כשדברים מתנהלים בקצב אִטי מדי לטעמנו, אנחנו נתקפים תסכול וקוצר רוח . כשמישהו נוקט התנהגות פסיבית-אגרסיבית, אנחנו נופלים במלכודת ומסלימים את העימות . ברגעי התגובה האלה, אנו לא מבינים שמוחנו נפל בשבי הדחפים הביולוגיים שלנו ושהתוצאה חותרת תחת מה שברצוננו להשיג . איננו מבינים, לדוגמה, שאם נימנע ממסירת מידע כלשהו, כדי לזכות ביתרון, אנו עלולים לגרום נזק לצוות כולו . איננו קולטים שאנו נכנעים לחשיבה עדרית, כשעלינו לחשוב בכוחות עצמנו . איננו מבינים שהָרגשות שלנו מניעים אותנו להגיב בדרכים שעלולות ליצור בעיות בהמשך . לכן, הצעד הראשון לקראת שיפור התוצאות שאנו משיגים הוא להתאמן בזיהוי הרגעים שמצריכים הפעלת שיקול דעת בשעת התרחשותם, וביצירת שהות שתעניק לנו...
אל הספר