204 אפס מאמץ יום . פעם, כשלקחתי איתי את איב לנסיעת עסקים, התקשרתי לאנה מנמל התעופה וסיפרתי לה שאיב פשוט לא סתמה את הפה, פשוטו כמשמעו, מאז יצאנו לדרך, שעה וחצי קודם לכן . זאת היתה שיחה ערה, חיה ומשובצת פרצי צחוק . ואז מלאו לאיב ארבע-עשרה . היא חוותה קפיצת גדילה, התחילה להרגיש עייפה חלק גדול מהזמן, דיברה איתנו פחות ונדרשה לזמן רב יותר לביצוע המטלות שלה . התנהגות שבהחלט תואמת את הגיל, כך לפחות חשבנו . בביקור שגרתי אצל הרופא, הוא הבחין שאיב איננה מגיבה כראוי לבדיקות הרפלקס הבסיסיות . הוא לקח את אנה הצדה ואמר, "אולי כדאי שתלכו לנוירולוג . " לא היה צריך לומר לנו פעמיים . מאותו רגע ואילך התסמינים הלכו והחמירו מיום ליום . בתוך שבועות אחדים בלבד איב לא היתה מסוגלת לענות עוד אלא במשפטים בני מילה אחת, כשהיא מדברת בקול מונוטוני ומבליעה את המילים . שמנו לב שצד ימין של הגוף שלה מגיב באטיות רבה יותר מהצד השמאלי . נדרשו לה שתי דקות שלמות לכתוב את שמה ושעות לאכול ארוחה . האור, שהיה פעם כל כך חי ומתנוצץ באיב, הועם, ונדמה היה שנעלם לגמרי כשאושפזה בעקבות התקף גדול . מה שהחריף את המצב היה העובדה שלרופאים ל...
אל הספר