א. אדם נאמן על עצמו

שָׁמַיִם חֲדָשִׁים 68 גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו . . . כי היכי דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן, משא״כ לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן ( קצות החושן, סי׳ לד ס״ק ד ) . מה משמעותה של גזירת הכתוב כאן ? בסדרת מאמרים בַּנושא חידד לורברבוים את באופן רגיל הובן ההבחנה בין שתי משמעויות בשימוש במושג ״גזירת הכתוב״ . המושג בכתבי ראשונים ואחרונים כמתאר הלכה או חוק שאין להם טעם . ההיתלות בגזירת הכתוב משקפת את העובדה שטעמו של חוק זה נסתר מאיתנו . המובן השני של המושג הוא זה היוריספרודנטי . בהקשר זה משקף המונח ״גזירת הכתוב״ את סמכותה של התורה לחוקק חוק . ובלשונו של לורברבוים : המובן היוריספרודנטי של גזרת מלך וגזרת הכתוב נעוץ במשמעות הלשונית הבסיסית של מטבעות אלה, שעניינה הכוח המְצווה והכופה של המלך או של הכתוב . אין מניעה . . . שלגזירת הכתוב במובן היוריספרודנטי יהיה טעם, ודרך כלל יש לה טעם . עניינם של המטבעות . . . הוא לציין ציווי גמור . . . הם מגלמים את סמכות הת...  אל הספר