פרק שמיני : נטורליזם, נומינליזם ולמדנות 6 אם קנאָם אחר שלוָה, ומכרם, לא נשתעבדו לבעל חובו ואינו גובה אותם מהלקוחות״ ( שולחן ערוך, חושן משפט, סי׳ קיב ) . ההיגיון בבסיסה של הלכה זו נראה גם הוא כִּפרי החשיבה הריאליסטית : השעבוד ״חל״ באופן ממשי על הנכסים שבידי הלווה, ואיננו רק מחויבות משפטית . על כן אין לו אפשרות לחול על נכסים שכרגע אינם שייכים ללוֹוֶה . אומנם, להלכה זו ישנו חריג אחד מפתיע . במידה והלוֹוֶה מציין במפורש בשטר ההלוואה שהוא משעבד למַלְווה גם נכסים שהוא עתיד לקנות, השעבוד יחול גם על נכסים אלו : ״ואם שעבד נכסיו שקנה ושיקנה, אז חל השעבוד גם על מה שיקנה אחר כך, ואם קנה אחר כך ומכרו, בעל חוב גובה ממנו ; ודוְקא שפירש לו בפירוש, אבל אם לא כתב לו דאקנה, לא״ ( שם ) . הלכה חריגה זו היא העומדת בבסיס דיונו העקרוני של רא״ל בסימן זה : וצריך ביאור מאיזה טעם שעבוד עדיף מקנין דכיון דקי״ל [ = דקיימא לן, בסימן רט סעיף ד ] אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם למה יוכל לשעבד דבר שלא בא לעולם ? ואדרבה מצינו שהשעבוד קל מהקנין דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לא מהני אפילו שעבדן בפירוש וכמ״ש תוס׳ [ פות ] סוף ...
אל הספר