ב. התנגדותו של ר׳ אריה לייב

שָׁמַיִם חֲדָשִׁים 5 ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומשני דקיימא באגם . . . ומשמע דוְקא אגם או רשות הרבים אבל רשות היחיד אפילו חצר שאינו משתמר נמי הוי מוחזק, מדלא משני דקאי ברשות שאינו משומר ( קצות החושן, סי׳ רב ס״ק ז ) . ראיָיתו של רא״ל להבחנה בין תפיסה לבין קניין נשענת על ראָיה עקיפה : הגמרא בבבא מציעא ק ע״א עוסקת בעסקה שבה הוחלפה פרה בחמור, ומבקשת להעמיד אותה במצב של ספק שאין בו מוחזק ברור . האוקימתא שהציעה הגמרא למטרה זו היא במצב שבו הפרה עומדת באגם, כלומר במקום ציבורי, שאינו של אחד מן הצדדים בעסקה . ראיָיתו של רא״ל נשענת על בחירתה של הסוגיה דווקא בסיטואציה של ״עומדת באגם״ . לכאורה, מציע רא״ל, אם מוחזקוּת היא רק במצב שבו יש פעולה קניינית, הרי שגם במצב שבו הבהמה עומדת בחצר שאינה משתמרת היא לא תיחשב למוחזקת, שהרי חצר כזו אינה קונה לבעליה . לטענת רא״ל, הבחירה להעמיד את הפרה דווקא באגם מלמדת על כך שבכל מקום שאינו רשות הרבים הפרה תיחשב מוחזקת על ידי בעלי המקום, גם אם אין בהחזקה זו ממד קנייני . רא״ל טוען כי מכאן מוכח שתפיסה 55 עובדת גם במקום שבו קניין לא יכול לעבו...  אל הספר