ב. אין שליח לדבר עבירה

שָׁמַיִם חֲדָשִׁים 8 כתב בתוספות רי״ד דף [ מ״ב ] ( פ״ב ע״ב ) דקידושין ( ד״ה שאני ) ז״ל [ = זה לשונו : ] , יש מקשים : א״כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ! ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, האיך יפטור הוא ע״י שלוחו והוא לא יעשה כלום ? ( קצות החושן, סי׳ קפב ס״ק א ) . שאלתו של הרי״ד מתווה קו חשיבה ראשוני בסוגיה זו : על אף ש״שלוחו של אדם כמותו״ אין אפשרות לאדם למנות שליח לכל המצוות שבגופו . נימוקו של הרי״ד להגבלה זו פשוט : כיוון שהחיוב במצווה הוא על גופו של אדם, לא ייתכן שייפטר בה על ידי שלוחו . הרי״ד הוסיף והבחין בין גירושין וקידושין, שבהם גם על ידי שליח המשלח הוא זה שעושה את הפעולה, לבין שליחות לפעולת המצווה, שבה השליח הוא זה שעושה את הפעולה וממילא המשלח אינו יוצא ידי חובה . הבחנתו הראשונית של הרי״ד, גם אם היא ברורה באופן אינטואיטיבי, איננה חדה ומובהקת . מהי בדיוק ההבחנה המהותית בין המקרים השונים ? רא״ל חידד את השאלה באמצעות בחינת הדין הקובע ש״אין שליח לדבר עבירה״ : ״וקשיא לי, דהא בשליחות לדבר עבירה, אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עב...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן