ב. הכרעתו של ר׳ אריה לייב

פרק שישי : מאפייני הלמדנות ב״קצות החושן״ – עיון בהלכות עדות 95 5 ולומדת מתיאור המעשה שם הלכה לעניין אחר . גם הלוגיקה הפרשייה שבמקרא, שלה איננה צרופה : ניתן בהחלט לטעון ששכירת עדים היא תנאי לחיובו של הבעל בדיני מוציא שם רע, אך איננה תנאי לחיובה של האישה . כלומר, הפסוקים המתארים את סקילתה של האישה אינם נשענים בהכרח על הסיטואציה של שכירות עדים . מכל מקום, רא״ל הסתפק בראיה זו על מנת להכריע כאפשרות הראשונה שהביא מהר״י בן לב : פסולו של הנוטל שכר אינו אלא מדרבנן, וכהמשך לזה, הנוגע אינו פסול משום החשש שישקר עקב נגיעת הממון שלו אלא מדין קרוב . כהמשך לקביעה זו פנה רא״ל לדון בהסברו של מהר״י בן לב לשאלת האפשרות של אדם לחייב את עצמו בממון בהודאת פיו . כזכור, מהר״י בן לב טען שאם תולים את פסול נוגע בפסול קרוב, הרי שהדרך היחידה להסביר מדוע אדם נאמן על עצמו לחובה היא שאין כאן נאמנות של עד אלא מתנה . רא״ל לא קיבל קביעה זו בשום פנים והקשה על מהר״י בן לב ממספר מקורות שבהם נראה שהודאת בעל דין מחייבת בדומה לנאמנות עדים ולא מדין מתנה . ראייתו הניצחת היא מדין ״מודה במקצת״ : ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת...  אל הספר