ב. סמכות בית הדין: הרקע התלמודי

פרק חמישי : הלכות דיינים ושאלת הסמכות 6 חברתית שחורגת מדין תורה המקורי על מנת לאפשר את קיומה התקין של החברה . לפי הדעה השנייה, המיוחסת לרב אחא בריה דרב איקא, די מן התורה בדיין אחד על מנת לדון בדיני הודאות והלוואות, ואפילו אינו סמוך . דעה זו נשענה על לשון הפסוק ״בצדק תשפוט עמיתך״ ( ויקרא יט, טו ) , שהתפרש כמאפשר לכל אחד לשבת כדיין בדין . הדרישה לשלושה דיינים היא החמרה שנועדה רק על מנת לוודא שבדין ישב לפחות דיין אחד ״דגמיר״, שהוא תלמיד חכם . הפער בין שתי העמדות ניכר : לדעה הראשונה, הדין באופן כללי משמר את סמכותו האלוהית והנחרצת, ״כי המשפט לאלהים הוא״ ( דברים א, יז ) . הוויתור על הצורך בדיינים סמוכים בדיני הודאות והלוואות הוא מקומי – פשרה שנועדה לאפשר את תקנת העולם . מן הצד השני, לדעת רב אחא בריה דרב איקא מערכת המשפט הכירה מראש בקיומו של שיפוט אנושי . השופט איננו ״אלהים״ אלא ״עמית״ של הבא לפניו לדון . הדין אינו אלא פעולתו של האדם, וסמכותו איננה נובעת מן ההשראה האלוהית אלא מן הסיטואציה האנושית המקומית . הנפקא מינה המרכזית שמציגה הסוגיה בין שתי השיטות, וחשיבותה תתברר בהמשך, היא בשאלת הדין ב...  אל הספר