שָׁמַיִם חֲדָשִׁים 86 המהרש״ל ) בספרו ״ים של שלמה״ למסכת בבא קמא . על אף שהמהרש״ל שימר את הכרעתו של מהר״י קולון, התודעה ההיסטורית והמסגרת האידאולוגית שבתוכן נאמרו הדברים הן שונות מאוד . ראשית, נבחן את פסיקתו בעניין : בזה נפלה מחלוקת בין הגאונים, כי רי״ף ורמב״ם וסמ״ג פסקו דגבי ספיקא מהני תפיסה, ור״י בעל התו׳ והרא״ש ורוב בתראי סברי דלעולם אין מועיל תפיסה בספיקא דדינא . ואף שאין התלמוד מכריע אני באתי להכריע, דבודאי דברי תוספת עיקר בדין תיק״ו, שנסתמה הבעייא בתלמוד, ולא נפשטה . ואין רשות לשום גאון בעולם לפשטה ממתניתין או מברייתא, או מסברא, דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי, כמו שאין לישב התיובתא שנאמרה בתלמוד . אבל כמה בעיות שנאמרו בתלמוד ולא נפשטו, אם חכם אחד אפילו בזמנינו מביא ראיה לפשטה . הרשות בידו, ואזלינן בתריה . כי מאחר שלא נאמר תיקו . אם כן בספק עומד עד שיתלבן לך פשיטתו . . . דתלוי בשכלו של אדם והכרעתו . ואם כן זה התופס יכול להכריע הבעייא לצד הנוטה לחיוב ( ר׳ שלמה לוריא, ים של שלמה, בבא קמא ב, ה ) . את שאלת התפיסה במצבי ספק הציג המהרש״ל כמחלוקת ראשונים שנחלקו בסוגיית ״תקפו כהן״ שב...
אל הספר