230 אלי פרידלנדר דיאלקטית מעמידה את עצמה מעבר להנגדה בין כן ללא, בין חיוב ובין סירוב, בשביל למצוא מקום שבו עצם העמדת הניגוד כממצה, ולכן לכאורה הכרחי, נחשף ככפייה של אינטרסים מעמדיים . איך, אם כן, אפשר לתרגם את המחשבות האלה לתכנון חזות האופרה ועיצוב הבמה ? אולי צריך להתחיל בבעיה פרוזאית אך בה – בעת מטרידה ועקרונית : היכן למקם את התזמורת ? באולם שלו יועדו רוב הופעות האופרה אין Pit . וגם הרצון להחביא את התזמורת, כדבר מה המפריע בנוכחותו הקונקרטית כל כך ליצירת האשליה התיאטרלית, אינו תואם את רוח הדרמטורגיה של ברכט . הפתרון, שהתגלה כנכון הן אקוסטית והן דרמתית, היה בהקפת ההתרחשות הבימתית בתזמורת . כפי שהמקהלה אינה קורוס טרגי, כך התזמורת אינה משרתת תובנה ניטשאנית – ואגנריאנית, שעולם המראות פורץ מתוך רחמה של המוזיקה . ההפך הוא הנכון . התזמורת מקיפה את ההתרחשות כנוכחות מטרידה, נוכחות המקשה על ההיסחפות בהרמוניות המוזיקליות לתוך עולם האשליה האופראי ; למקום שבו הסדר הפנימי שבמוזיקה מושרֶה על אשליית ההכרח שבהתרחשויות על הבמה . התזמורת, המקהלה, התלמידים, האֵם המורה והילד, וכך גם אביזרי הבמה - כולם מהד...
אל הספר