204 עודד אסף מחלוקות ציבוריות קולניות וגם תסיסה חיובית ומרתקת . כל המתעניין ימצא את התיעוד לכך בגנזכי התיאטרונים הגדולים - ואפילו הקטנים והניסיוניים, שהייתה להם, הפלא ופלא, פריחה קצרה בחסות רשמית - ובמסמכים המתעדים מרתונים מוזיקליים אלטרנטיביים - לאו דווקא במועדונים קטנים, "מֵיצגים", "הֶפּנינגים" ומעין – "הפנינגים", כתבי עת ואפילו מוספי ספרות בעיתונות היומית, שטיפחו שיח ציבורי ראוי לשמו סביב כל אלה . בעשורים האחרונים, ככל שתחומי יצירה, ביצוע ושיח מהסוג הזה חיוניים יותר ל"מצב הישראלי", הם מתכווצים והולכים, נדחים, ולעתים קרובות מתחפרים בעמדת התנצלות . אפילו מחלוקת ציבורית סביבם אינה מורגשת ( נו, יש לנו טוקבקים . הידד ! ) . הפקת האומר כן / האומר לא הייתה תזכורת מאלפת ל"אמצעים שיש לנקוט" ( כניסוחו של ברכט ) ואפשר לנקוט גם עכשיו, במסירוּת, בהקפדה, לא בקלות, בלי ללכת בגדולות אך גם בלי פשרות אמנותיות . אני שמח שהגיליון הנוכחי של "פעימות" מחזיר את התזכורת לַזיכרון . * * * כתבתי פעם למיכל גרובר פרידלנדר, הבמאית והאחראית להפקה הזאת של האומר כן ( ועל היוזמה הזאת - תבורך ) , שהמוזיקה של וייל קלה ל...
אל הספר