200 מיכל גרובר פרידלנדר מעמיד מול העולם הברכטיאני מושג מוקצן של קול אופראי - קול מלאכותי, לא טבעי, מסוגנן, קול כאובייקט העצמאי מהדמות השרה אותו, מהטקסט הצמוד לו, אף מהגוף המפיק אותו . אפשר לומר שהרעיון המרכזי בבסיס הבימוי הנוכחי היה אופרה כבימוי קולות . תהליך העבודה היה רצוף תהיות וחיפוש אחר קולות . עיבדנו תחילה את אופן השירה : לא שירה לירית, לא כזאת הנושאת את הטקסט, אלא שירה מנותקת, סוליפסיסטית . שירה שהיא עצמה בעייתית מבחינת ההבעה שלה ( כמו, למשל, כשהיא מענגת בזמן שהאמא שולחת את בנה למסע המסוכן או בזמן הדיווח מפי התלמידים שאת הילד הם ימיתו בכל מקרה ) . בדקנו אפקטים קוליים ומשמעויות שונות הנוצרות בקול שאינן פועל יוצא של דמות, פעולה או סיפור, אלא נובעות מהקול עצמו . הכפלנו גם את התפקידים הקוליים בכמה דרכים . הכפלת הקולות מבלבלת את זיהוי הקול עם דמות או עם רגש כפי שמתקיים באופרה מסורתית . הכפלת הדמויות, הכפלת הקולות וערפול הקשר בין קול לדמות הוא סוג של המרה אופראית למושג ההזרה הברכטיאני . יצרנו הכפלות באמצעות שחקן, באמצעות חלוקת תפקיד בין שני קולות, כך שהמאזין אינו יודע אם השינוי התרחש ...
אל הספר