נפתלי וגנר 14 אך קונדרה מעמיד את הדימוי רק כדי להנגידו עם התנועה הפוכת – הכיוון, הנדירה יותר, אשר באה לידי ביטוי בצורת הווריאציה : צורת הווריאציות היא צורת הריכוז המרבי . היא מאפשרת למלחין לדבר רק על הדבר עצמו, לגשת ישר ללוז . לנושא הווריאציות לעתים לא יותר משש – עשרה תיבות . בטהובן נכנס לתוך שש – עשרה התיבות כאילו ירד במנהרה לפנים כדור – הארץ . ההצטמצמות ל"דבר עצמו" עשויה להתפרש כניגוד של ריבוי הנושאים ( הפוליתמטיות ) , אשר מאפיין את התקופה הקלאסית המאוחרת . אולם תפיסה זו מנוגדת לגישה הרווחת בקרב מנתחי המוזיקה, המנסים לחשוף את האחדות המוטיבית הסמויה העומדת מאחורי הריבוי הגלוי לאוזן . קשה להאמין שקונדרה בוחר במודע להתעלם מהאחדות המוטיבית המפורסמת של בטהובן, זו המזינה את הנושאים השונים ומקשרת ביניהם ביצירותיו ; ככל הנראה הוא רואה בפיתוחו של מוטיב ובגלגוליו השונים לאורך פרק "רגיל" משום התפרשות עלילתית במרחב החיצון, דהיינו "מסע לאינסוף הראשון" — הוא "האינסוף הגדול" שאין ברצונו להרחיב עליו את הדיבור . "המסע לאין – סוף השני אינו הרפתקני פחות ממסע האפוס . כך יורד הפיזיקאי לקרביו המופלאים של ...
אל הספר