470 | ערך עליון שלח להציל את העיר האבודה יש יותר משמץ של מיזנתרופיות . אדם הראשון סירב להתהלך עם האלוהים בגן עדן אחרי החטא, כי הרגיש שהוא עירום ; כי הוא הגיע לכדי אמונה מודעת-לעצמה שחסרונותיו, חולשתו ופגיעותו מגדירים אותו . איך יכולה ברייה פגועה כל כך לשמר את כבודה העצמי ? הוא מרחיב את הבוז-העצמי שלו ומחיל אותו על חוה, ומקלל את האל על שברא אותה . אדם שאינו רואה ערך רב בעצמו, ועוד פחות מכך הוא מוצא בנשים, ודאי אינו עומד להיות ידיד האנושות ; והגאווה שדחפה את אדם לאכול מהפרי שחוה הציעה לו היא אותו הלך-נפש המציב אותו בעמדת השופט החורץ כי האדם הוא יצור פגום . אותה עמדה גם מניעה את קין לזעוק על הפגמים המוסריים בעולם, שגרמו לכאורה לסבלוֹ . איוב לעומתו דוחה עמדה זו, ובוחר לשמור על אמונתו בבריאה ובבורא למרות העוול שהושת עליו . יונה, המוסיף לתעב את בני האדם ( בפרט אם הם חוטאים ) , איננו מאמין שאנשי נינווה ראויים להצלה ; והסיפור המסתורי והמוזר הנספח לסוף ספרו מבהיר היטב כי עמדה זו כרוכה בזלזול הרסני ובתפיסה מוסרית כושלת . אלוהים גוער בנביאו : "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ ? " ( ד, ד ) , אך הנמען לשאלה אינ...
אל הספר