אדם, חוה, גאווה, מודעות עצמית וחטא | 103 סופי או אפילו היפותטי שבו הכול גלוי : "כִּי אֵין נִסְתָּר אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְאֵין נֶעְלָם אֲשֶׁר לֹא יִוָּדַע וְיֵצֵא לָאוֹר" ( לוקס ח, יז ) . שגיאוֹת גאוותנו ויהירותנו מטילות עלינו את משא הדברים שצריך היה להקריב או לקצץ . אם היינו מתאמצים שוב להתהלך עם אלוהים, כמה היה כל אחד מאיתנו צריך להשיל מעליו, כדי שרק מה שראוי באמת לקיום מושלם יישאר ? איזה נתח מן העצמיות המהוללת שלנו הוא רק שכבה על גבי שכבה של העמדת פנים הגנתית, הונאה, או הַתְרָצָה — רציונליזציה — להתחמקות ולהימנעות מאחריות ? איזה נתח ממנה הוא רק פסולת ועץ יבש ? והאם לא קיים צידוק עמוק מאוד, סיבתי אפילו, לחסימת הדרך לעץ החיים בפני אלה שעודם שקועים בחטא ? אם השגת חיי נצח תלויה בהשגת שלמוּת כמו זאת של אבינו שבשמיים, כי אז חסימת הדרך לעץ החיים בפני האיש והאישה שלאחר ה"נפילה" הינה צודקת ואף הכרחית . מי שעודו חוטא אינו זכאי לגמול השמיימי העילאי . לו כלל גן העדן דבר-מה שאינו ראוי לו, הוא לא היה גן עדן . איזו עוד משמעות יש לכרובים ולחרב הדין המתהפכת ? שיכולתו של האדם לשפוט ולהעריך — יכולת חיו...
אל הספר