בראשית | 39 ( חוץ מדת זרתוסטרא, אולי ) , כוננה דואליזם של האדם מול הטבע, ולא זו אף זו, קבעה שרצון אלוהים הוא שהאדם ינצל את הטבע לצרכיו הנאותים . . . בימֵי קדם כל עץ, כל מעיין, כל פלג וכל גבעה היו בעלי "רוח מקומית" משלהם, רוח ששמרה עליהם . רוחות אלו היו נגישות לבני האדם, אבל שונות מהם מאוד ; קנטאורים, פָאונים ובנות-ים הם דוגמאות לַשניוּת הזאת . לפני שאדם כרת עץ, כרה בהר או סכַר נחל, שומה הייתה עליו לפייס את הרוח האחראית עליהם, ולתחזק את הפיוס הזה . בהורסה את האנימיזם הפגאני אפשרה הנצרות לנצל את הטבע מתוך אדישות 7 לרגשות של העצמים הטבעיים . מה וייט טוען ? שהעלאת קרן האדם לבדו אינה מוסרית ; שכל מה שכלול במונח בעל ההגדרה הרעועה "טבע", או גרוע מכך, "הסביבה", צריך להיחשב ראשון במעלה — במקום האיש והאישה, החברה או רווחתה של האנושות . התנגדויות לכך המוּעלות, תאורטית, בשמו של הטבע נשמעות יפות, ואפילו אלטרואיסטיות וענוותניות ( למה שהמקרה האבולוציוני היהיר הזה, האדם, יקבל מעמד מרכזי ? ) — אבל לאמיתו של דבר הן ההפך מכך . אם הטבע נמצא מעל האדם, ולכל נחל יש רוח טרנסצנדנטית משלו, כי אז האיש, האישה והי...
אל הספר