פרק שלישי: השואה – בין אבלות לזיכרון

228 | הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ׳יק, ה היות האדם יצור נבחר, כעדות לקביעה הפסימית כי ״מותר האדם מן הבהמה אין״ ( קהלת ג, יט ) . הסדר והניקיון במה שנוגע ללבוש ולהופעה מתקשרים באורח הדוק עם גדולת האדם שנברא בצלם . יש באדם צד של דמיון לא-להים, ולפיכך הניקיון והסדר הם תכונות בעלות ערך [ . . . ] לפיכך, לאחר המפגש עם המוות, המוחק את הכבוד האנושי ומותיר את האדם כשהוא משולל מכל סממניו של כבוד זה, מתגלה היגון על אובדן האנושיות על ידי הזנחת הלבוש, ההופעה וכל כיוצא באלה . המשמעות היא, שאדם בתשעה באב עובר תהליך של כיעור והוקעה עצמית כמו באבלות יחיד . אולם תהליך זה, המעוגן באשמה הקיומית הנחשפת ביתר עוצמה אצל האבל, הוא רק היבט אחד, ולא החשוב, של תשעה באב . היסוד החשוב של תשעה באב הוא ״דין אבלות״ משל עצמו . ״דין אבלות״ כזה איננו מיתרגם לאבלות יחיד, אף לא לתענית ציבור . זהו דין בפני עצמו, המאפיין את השותפות לטראומה הלאומית . מבחינה תודעתית ״דין אבלות״ של אבלות לאומית בתשעה באב איננו מציין ייאוש, אשמה, פירוק האישיות ואיבוד כבוד . כל אלה מאפיינים אבלות של יחיד . המשמעות התודעתית של ״דין אבלות״ בתשעה...  אל הספר